<h1>רבינו ירוחם נ"א ח"א</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו וה"ה לשאר איסורין ודוקא כשעושה על דעת עצמו אבל אם מוכח' מילת' שעוש' ע"ד גדול שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך אסור ומצווין עליו להפרישו ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו. ומאחר שאסור לומר לו אכול נבלה או עשה איסור זה לא יאמר אדם לתינוק בשבת הבא לי מפתח או הבא לי חותם אלא מניחו תולש או זורק ולאו דוקא תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דאיסורא דרבנן אלא אפילו ברשות הרבי' אין מפרישי' אותו מאחר שלא הגיע לחנוך ולא ספינן ליה בידים האיסו' כך פשוט ביבמות וכן כתב רמ"ה שאפילו באיסור' דאורית' אי' מצווין עליו להפרישו וכן מוכח פירוש ובשביל מצוה ספינן ליה בידים כגון בתקיעת שופר דמלמדין אותו למצוה כדאמרי' בר"ה [נתיב ו'] בח"ב. ועוד כתב רמ"ה דאין למחות בגויות המאכילות אותו נבלה, אבל אסור לומר לגויה להאכילו דבר איסור. קטן שבא לכבות דליקה בשבת אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. כך פשוט בשבת.
<h2>דף קכח:</h2>
האשה מדדה בנה כלומר אוחזתו בזרועותיו ומאחוריו והוא מניע רגליו והולך ודוקא שנוטל א' ומניח א' כלומר שהתינוק מניע רגלו כשמגביה הא' מניח הא' אבל גורר לב' רגליו אסור מפני שנושאתו פשוט בשבת ואותן שאומרין שמותר לישא תינוק כשגורר רגליו השתים דהחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא וכו' אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור כל זמן שיגרור אותו אלא כשמגביה אחד ומניח אח' כמו שכתבתי.
חיה כלומ' יולדת מילדין אותה בשבת וקורין המילדת ממקום אחר ומחללין עליה שבת ואם היתה צריכה נר חברתה מדלק' לה הנר ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אין מספיק לה ביד מביאה בשערה ואם אין מספיק בשערה מביאה בכלי דרך רשות הרבים ומביאה לה נר ואפילו סומא שבודאי מתיישב' דעתה שתאמר אם אצטרך שום דבר יראו האחרות ויביאו לי וכל זמן שהקבר פתוח שהוא כשהדם שותת ויורד בעוד שיושב' על המשב' אפילו אמרה בפירוש איני צריכ' וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין עליה שבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין לא אמרה אלא שתקה וחברותיה אומרות צריכה מחללין אבל אמרה היא בפירוש איני צריכה אין מחללין. וחיה כלומר אשה יולדת יש לה ג' זמנים לחלל עליה שבת שלשה ימים ללידתה וז' ללידתה ול' ללידתה כיצד כל ג' ימים ללידתה בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין עליה שבת אם אמרו חברותיה שהיא צריכה מג' ימים ועד ז' אמרה צריכה אני מחללין אמרה איני צריכה אין מחללין סתמה כלומר ששתקה מחללין מז' ועד שלשים יום ללידתה אפילו אמרה צריכ' אני אין מחללין ועושין לה ע"י גוי. ולא תטבול כל שלשי' יום מפני הצנה ודוקא שאין בעלה בעיר אבל בעלה בעיר בעלה מחממה שהגוף מחמם הגוף. ועושין לה מדורה בשבת לחיה באותם ימים שאמרנו שמחללין על ידי ישראל ובאותן שאמרנו שאין מחללין עושין לה ע"י גוי כך פשוט בשבת.
<h2>דף קכט:</h2>
קושרין הטבור וחותכין וטומנין השליא בשבת כדי שיחם הולד. ורוחצין אותו ומולחין אותו ומלפפי' אותו כלומר ללפף התינוק לישר איבריו לכורכו ולהדקו בחגורה כך פשוט בשבת דפיר' שם רש"י אסוכי ינוקא כלומ' ללפף התינוק לישר איבריו פירוש ואפי' שלא ביום לידתו דביום לידתו פשיטא דמותר וכן פשוט בשב' אבל לתקוע החוליות אסור דמיחזי כבונה ודוקא שלא ביום הלידה דביום הלידה הכל מותר וכן כתב רש"י ז"ל [קמ"ז ע"ב] וכן הסכימו הפוסקים ז"ל. ערלת הגרון של תינוק כשנופלת מותרת החיה בשבת לשים אצבעה ולסלקה ולהחזירה למקומה כך פשוט בשבת כי כך פי' ר"ח אסוכי ינוקא שכתבתי למעלה. תינוק בן יומו מחללין עליו שבת כך פשוט בשבת.
<h2>דף קלה.</h2>
בן ח' חדשי' שלא גמרו סימניו כלומ' שערו וצפורניו אסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה פשוט ביבמות ובשבת אבל גמרו סימניו אפי' יודע ודאי שהוא בן ח' כגון שבעל ופירש אמרינן בן ז' הוא ונשתהה ומותר לטלטלו ולחלל עליו שבת פי' שנשתהה בבטנה כדאמרינן ביבמו' ור"ח פסק כת"ק דבן ח' אפי' גמרו שערו וצפורניו הרי הוא כאבן וראשון נראה עקר וכן פסקו בעלי התוספו' ורי"ף והרמב"ן (כתוב) [כתבו] כר"ח וכתבתיו במישרים בענין ירושה.
<h2>דף קלו.</h2>
בן ל' יום שמת (הרי) [אין] זה נפל וחייב להתאבל כל זמן שעברו עליו כבר ל' יום ואפילו שנולד לח' חדשים דאמרינן בן ז' הוא ואשתהי מאחר שגמרו סימניו כלומר שערו וצפרניו דקי"ל כרבן שמעון בן גמליאל דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל פשוט בשבת ביבמות וכן כתב רמ"ה ודלא כהרמב"ן שכתב דבן ח' אפילו חי יותר מל' הרי זה נפל.
תוך ל' יום שנולד אם מת הרי זה נפל ואין מתאבלין עליו ואם מת ביום ל' הרי הוא כלפני שלשים ואין מתאבלין עליו ודוקא בדלא קים ליה חדשיו אבל אם יודע ודאי שכלו לו חדשיו במעי אמו אפילו מת תוך שלשים יום מתאבלים עליו כך פשוט בבכורות [מ"ט ע"א] ובגמר' שבת [קל"ו ע"א]. וכתב הר"י בן גיאת דמשכלו לו חדשיו הרי הוא כחתן כדאמרי' בנדה פ"י [מ"ד ע"ב] ומ"ק ואומרי' עליו ברכת אבלים וכו' ואפילו מת בתוך ל' והרמב"ן ז"ל כתב דכל תוך ל' יום שמת אפי' כלו לו חדשיו מתאבלין עליו אבל אין אומרי' עליו ברכת אבלים וכו' ואפילו שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו בסעודה ראשונה כדאמרינן פרק אלו מגלחין בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ינוקא וכו' ע"כ ובאבל רבתי [שמחות פ"א ה"ז] תניא המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' חי ובן ט' מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר. וקודם שלשים יום אפילו גמרו סימניו כלומר שערו וצפרניו אין מחזיקין אותו בבן קיימא עד ל' יום כמו שכתבתי. ועוד פשוט במ"ק [כ"ד ע"א] תוך ל' יום שמת יוצא בחיק כלומ' שאין מוציאין אותו במטה ולא בכלי ונקבר באשה אחת ושני אנשי' פירוש שאין צריך י' לקברו אבל לא באיש א' וב' נשים משום יחוד ואין צריך לעמוד עליו בשורה פירוש שורה כשחוזרין מבית הקברות ואומרים לו תתנחם ואין אומרי' עליו ברכת אבלים שהי' ברכת רחבה ולא תנחומי אבלי' שהולכין כל ז' לנחמו פירוש ובודאי אין אומרים עליו צדוק הדין וקדיש וזה הכלל כל זמן שעומדין עליו בשורה אומרים עליו צדוק הדין ואם לא לא כמו שכתב רבינו האיי ז"ל ולמטה אכתבנו.
<h2>דף קמז:</h2>
אבל לתקוע החוליות אסור דמיחזי כבונה ודוקא שלא ביום הלידה דביום הלידה הכל מותר וכן כתב רש"י ז"ל וכן הסכימו הפוסקים ז"ל.
